"אצלי, אין לי שהכל בא בקלות. אני ראש בקיר - עד שמביאה תוצאות" רגינה יושבת מולי מטופחת
וחטובה. גם זה לא בא בקלות. "אני קמה כל יום ב4:40 בבוקר, כן כן. ובשעה 5:15 אני כבר באימון
קרוספיט קבוצתי. השיטה שלי היא לקום בבוקר ולא לחשוב. כי אם אתחיל לחשוב 'אז אולי מחר, אולי מאוחר יותר ביום, אני לא מרגישה טוב, לא ישנתי טוב' זה פשוט לא יקרה. אז אני לא משאירה לעצמי זמן לעבד. אני קמה כמו רובוט ופשוט עושה. וכשאני חוזרת, יש לי עוד זמן להתקלח, לשתות בשקט את הקפה של הבוקר, ואז להעיר את הילדים. הספורט זה השפיות שלי אני שם 5-6 פעמים בשבוע, ובשבועות קשים יורדת ל4- פעמים. מה שגם מרגש, זה לראות את הבן שלי אומר 'אם את יכולה גם אני יכול!' הוא בחוג קרוספיט ילדים כבר למעלה משנה"
רגינה היא אדם של אתגרים. ככה גם עם הרילוקיישן. כשלפני כמעט שמונה שנים, איליה ראה משרה בתחום המחשבים בונקובר, הוא הראה אותה לרגינה שלא נבהלה "אני מאלו שקופצות למים. לא חשבתי הרבה. אמרתי לאיליה: אם זה שלנו, יקחו אותנו, לא שלנו, לא יקחו. ולקחו". באותה נקודה איליה ורגינה יצאו לדרך עם שני ילדיהם הקטנים.
לרגינה ולאיליה זו הגירה שניה. הם לא היו עוזבים את ישראל לולא המצב הבטחוני בארץ. בשבילה ישראל תמיד היתה ותשאר הבית. בגיל 8.5 היא הגיעה לישראל מברה"מ עם ההורים ושוכנה בשכונת קרוואנים בתל אביב. היא זוכרת את התקופה הזו ככייפית, מוקפת חברים ומשפחה. כשאיליה ורגינה החליטו בספונטניות לעזוב לוונקובר, היא השאירה מאחור אחים והורים. "הכאב הכי גדול הוא לטפל בהורים מרחוק. אמא חלתה, בהתחלה במשהו שלא אובחן ועכשיו לפחות יודעים מה זה, אבל היא עדיין מאושפזת עד שתתייצב. הכל נפל על האחיות שלי. הכאב הזה של להיות רחוקים ולא לדעת מה קורה הוא נורא. בגלל זה טסתי לא מזמן לישראל. כל השהות שלי שם הייתי בבית החולים, כמעט שלא יצאתי ממנו. על זה תוסיפי את המתח של להשאיר את המשפחה שלי כאן, הילדים, הבעל ולנסוע לאמא ולאבא
ולתמוך בהם" רגינה מתכננת לנסוע עוד הקיץ להיות עם ההורים ולאפשר לילדים שלה לפצות על הזמן בלי סבא וסבתא. ואני תורמת כמי שעברה דברים דומים "מי שעושה רילוקיישן חייבת לקחת את זה בחשבון, שהנסיעות לישראל זו הוצאה ענקית, כמעט ברמה שנתית. אין תקציב לחופשות. הכל מופנה לנסיעות לארץ, כדי שהילדים יהיו עם סבא וסבתא וכדי לתמוך בהורים המתבגרים". ורגינה מוסיפה "כן, הילדים הם החמצן שלהם".
ההשתלבות המקצועית לא באה לרגינה בקלות. רגינה השאירה מאחור קרירה של מנהלת סניף כח אדם ומנהלת שווק בחברת טכנולוגיה, וכשהגיעה לכאן מצאה את עצמה יורדת למטה כדי לעלות.
התחלתי לעבוד בעבודה הראשונה בהפסד. זוכרת את עצמי רצה לאוטובוס אחרי ששמה את הילדים במסגרות, או מחפשת מקום לילדים בAfter school care” , שבקושי היה בו מקום, וכל זה רק בשביל לצאת לעבוד. זו היתה עבודה קז'ואל בקומפלקס משרדים, שעתיים שלוש בכל משמרת שבה הייתי אמורה לענות לטלפונים. אבל במציאות, תמיד חיכו לי בחיוך מנומס קנדי עם 'פרוייקט קטן' כמו לנקות את המקרר או לעשות אבק. וככה היו עוברות השעות לכאורה בעבודה משרדית. סתמתי את הפה. כל מה שהיה חשוב לי להשיג זה נסיון קנדי".
במקום העבודה הראשון שעבדה במקצועה במשרה מלאה, מה שעמד לזכותה זו היכולת שלה להתמיד ולהתעקש גם כשהמנהלת שלה הציקה לה עם המבטא והשפה "את לא מבטאה נכון, מה את בכלל אומרת?" וכשהגיעה להישגים היו למנהלת הערות: "את חושבת שאת יודעת לעשות את זה? מה נראה לך שאני לא יודעת איך עושים את זה?". רגינה הרגישה עוף מוזר גם מבחינה תרבותית. ברכת הבוקר שלה בפנים קורנות ובאנרגיות, נענתה בסבר פנים חמורות "הצד החברתי של מקום העבודה לא היה הכי חזק, אנשים לא פטפטו או אכלו לאנצ' יחד". מאז רגינה למדה לקבל את עצמה כמות שהיא "זאת אני, החיוך האנרגיות, כל אלו הם מי שאני, גם אם זה לא משתלב תרבותית בכל מקום קנדי".
משם עברה למשרה ניהולית כמנהלת שיווק.
הטיפ של רגינה, להצלחה ברילוקיישן הוא בעצם המוטו שלה בחיים, זה 'מה שלא הורג, מחשל'. וככה אני, עושה הכל, עושה את המקסימום, עד לנקודה שכבר אין לי שליטה, ואז מניחה למה שצריך לקרות שיקרה. אבל עד אותה נקודה, אני עובדת הכי קשה שאפשר, כי אני יודעת שדברים לא באים לי בקלות, אני צריכה לעבוד בשבילם". כיום רגינה מאזינה לספר אודיו " Grit-The Power of Passion and
Perseverance" מאת Angela Duckworth, שמתאר מחקר שבוצע בצבא האמריקאי וגם באונברסיטאות וקולג'ים. שם רואים, שמי שהצליח זה לא אלו שהגיעו עם כשרון מולד ויכולת פיזית או אינטלקטואלית, אלא אלו שהתמודדו, אלו שנפלו וקמו. המצליחים אלו השורדים, הנשארים, שיש להם סטמינה. אלו שהפגינו לאורך זמן התמדה ונחישות. כיום רגינה עובדת עם איליה בעלה בעסק משפחתי ש'מציל' דטה ממחשבים שנפגעו או נהרסו. "מה שעזר לנו תמיד, גם כשלא עבדנו יחד, זה ששמרנו על בלאנס ביננו. תמיד נתנו זמן לשני להתפתח. אם בדיוק נכנסתי למשרה תובענית, איליה היה זה שזמין לילדים וטיפל בהם כשהם חולים". ובאותו אופן,
איליה פיתח את העסק שלו כשרגינה סיפקה באותו זמן את הבסיס היציב. "אני מאוד פמניסטית. אני גם נהנית מלהוביל, וכשאני מובילה, אני מאמינה בהנהגה תוך שיתוף. גם בישראל, ההצלחה שלי כמנהלת צוות, ועוד אחת שקודמה לנהל את החברות שלה, הגיעה מתפיסת עבודה בגובה העניים. כבר אז ראיתי את עצמי אחראית בצוות שעובד יחד".
את התפיסה הזו הביאה רגינה איתה להובלת הWE, ארגון התנדבותי ישראלי, שהוקם לפני כחמש שנים ע"י חברות הקהילה יעל רז וד"ר יעל מאייר, שמטרתו העצמת נשים בונקובר שרוצות להשתלב במעגל העבודה. כששתי היעליות חזרו עם משפחותיהן לישראל, היה צורך במנהיגות חדשה שתמשיך את החזון שהפך לבית לנשים ישראליות רבות. "הWE תפס אותי
