"וככה זרמתי לתוך הרילוקיישן ומשם לתפקיד ניהולי בחברה קנדית ממשלתית"

סיפור הרילוקיישן של עדי אבן עם תובנות על השתלבות תעסוקתית והתנדבות, ביקורי הורים וביקורים בארץ

הכל התחיל בטיול לאחר השחרור לאוסטרליה וניו זילנד. עדי סיימה שירות בצבא קבע ביחידת ממר"ם כראש צוות ממונה על תוכניתנים ובמקביל עשתה תואר ראשון במדעי המחשב. לטיול הצטרף יהונתן, ידיד מימי הצבא שהתגורר באונטריו בעקבות משרה בתכנות שקיבל. שני הידידים התקרבו ומצאו אהבה, וכיוון ששום דבר מוגדר לא חיכה לעדי בישראל ובניגוד לסגנון המובנה והמסודר שלה, היא זרמה עם הרומן והגיעה לטורונטו. " ההורים שלי כמעט שלא הכירו את יהונתן. אמא שלי פגשה אותו לראשונה בביקורנו הראשון בישראל ואבא שלי באקראי כשעוד היינו ידידים ובצבא. חברות שלי חשבו שהשתגעתי שאני עוברת לגור במדינה אחרת עבור בחור שעליו כמעט לא שמעו". במזל ועם קצת קשרים מהבית עדי השיגה work permit כתוכניתנית, מקצוע מבוקש, ונשארה.

העבודה כתוכניתנית היתה מהבית "גרנו יחד בטורונטו. זה היה אוקטובר. הייתי תקועה בבית מועסקת בחברה שמנתה שלושה אנשים. חורף מדכא, לא מדברת עם אף אחד". תוך פחות משנה מהמעבר החליטו השניים להתחתן, גם על מנת לקדם את הספונסרשיפ של יהונתן על עדי. שוב, עדי זרמה. השניים נישאו בעירייה. "באוקטובר טסתי לארגן את החתונה בישראל. עשיתי את זה כי בדיוק נגמר הwork permit ונגמר לי הסטטוס החוקי בקנדה".

הPR הגיע מהר מאוד. תוך 3 חודשים הושלם הליך הספונסרשיפ ועדי חזרה לקנדה בהבנה שהכל גמיש ודבר לא כובל אותם בבחירת המקום והיעד. ככה מצאה את עצמה בונקובר בעקבות חבר יקר שהמליץ "לא ברורה לי כל הזרימה הזו. זה הכי פחות מתאים לאופי שלי ובאותה נקודה לא ידעתי כלום על קנדה ובוודאי לא על ונקובר. אמרתי לעצמי-מה לא עושים בשביל אהבה. וחוץ מזה, אם לא יהיה טוב, חוזרים!"

עדי הציבה כיעד זוגי סדרה של אבני דרך לחזרה לישראל "כשליהונתן ולי יהיה PR, נחזור" או "כשנגיע ל10 שנים בקנדה ונזכה לסטטוס תושב חוזר ותיק, ברור שנחזור" ומשנה לשנה כשנשאלה מתי הם חוזרים, התשובה נהיתה לה פחות ופחות ברורה "הפסקנו להגיד שנחזור. כיום אנחנו יודעים שכל זמן שטוב פה, נשאר".

עדי החלה את הקריירה שלה דרך חברת השמה "הגענו לונקובר בגלל מזג האויר. היה נורא יפה כאן. התגוררנו באותו בניין שבו גר החבר המשותף שלנו ומידי בוקר הלכתי ברגל למשרד. סוף סוף פגשתי אנשים. עבדתי מטעמם כקונטקרטורית עבור ICBC חברה ממשלתית, חברת ביטוח הרכב הגדולה בB.C. כשנגמר הפרוייקט התחלתי עבודה קבועה בחברה אחרת בה עבדתי מספר חודשים. יום אחד קראו לי לחדר הישיבות, ושם כשכולם צופים בי דרך זכוכיות שקופות, הודיעו לי שאין להם יותר עבודה עבורי ואני משוחררת. בכיתי בתוך האקווריום הזה" עדי יצאה בתחושת פיספוס. בניגוד לחבריה שהמשיכו והשתלבו בהייטק הישראלי, היא היתה נטולת קשרים ולא ידעה לאן ללכת מכאן.

ושוב התערב הגורל, וקרא לעדי לזרום "במקרה אחד התוכניתנים של ICBC עזב והציעו לי לחזור. יהונתן ואני ראינו בזה הזדמנות מצויינת כי כבר התחלנו לחשוב על משפחה, ועבודה בחברה גדולה מאוד התאימה לתוכניות". עדי רואיינה לתפקיד ועברה את המסלול המלא לקבלה למרות שבחברה הכירו אותה מכבר. היום היא סוגרת 8 שנים במדור. כשהתחילה היתה תוכניתנית ומשם עברה למעמד סיניור, לראשת צוות, וכיום מנהלת פיתוח ואחראית על שני צוותים וסך של 12 תוכניתנים, מנתחי מערכות, אנשי בקרת איכות וכו'. "אני היהודיה והישראלית היחידה במדור. דרכי הם מכירים את התרבות שלנו. אני מאוד אוהבת את האנשים ובקיאה בעבודה. בכל פעם שמישהו זז או עמד להתחלף וזיהיתי הזדמנות, הגשתי מועמדות, וכך זכיתי לקידום הבא".

עדי ילדה את שני הבנים כעובדת ICBC, ויצאה לחופשות לידה ממושכות "הלידה הראשונה היתה של גם של הנכד הראשון מהצד שלי. אמא שלי הגיעה להיות איתי. העזרה שלה הייתה invaluable ויחד עם זאת השילוב של המון התרגשות, דירה קטנה בדאון טאון, אוקטובר שהוא חודש שסוגר אנשים בבית, הורמונים שלאחר הלידה ואמא שמאוד רוצה לעזור, הוא לא שילוב קל. הרבה בנות כאן מכירות את האתגר המורכב הזה. סיר לחץ של אנשים בשטח רבוע מצומצם, כי כשהמשפחה האוהבת שלנו באה לביקור זה אף פעם לא לתקופה קצרה".

עדי ויהונתן איזנו עם הגעה לביקורים בארץ "הביקורים האלו הם ממש לא חופש. אנחנו ישנים אצל ההורים, שלי שהם גרושים וגרים במרכז. המשפחה של יהונתן גרה בהתחלה בנהריה, שזה אומר להתפרס בשלושה מקומות לפחות ובכל רחבי הארץ". בעבר עדי עשתה מאמץ לקבוע פגישות רבות עם חברים שונים, דבר שהיה קשה לארגן בביקור של שבועיים. "עם הזמן הבנתי שהקשרים לא נשארו כמות שהיו לפני שעזבנו. לפני ההגעה אני מודיעה ומי שרוצה להפגש איתנו נפגש. התחלתי לקחת את זה ברגוע-מה שמספיקה מספיקה, ומה שלא, לא. בכל זאת אנחנו אלו שעזבנו והם המשיכו את החיים שלהם. למדתי לשחרר"

עדי מתנדבת מובילה במאמאעטפת, אירגון נשים בונקובר שמלווה את היולדת לפני ולאחר הלידה ומעניק תמיכה רגשית ומעשית במזון, הסעות וכל מה שצריך. מאמעטפת נולדה כשעדי כבר היתה אמא. "לא זכיתי להנות מהפינוק כשילדתי את הבן הבכור, אבל כן עם הבן השני. העבודה שלנו היא בהתנדבות מלאה. לפני הקורונה הכנו אוכל, היינו מחוברות בווטסאפ, וכשהכריזו שיש יולדת, יצאנו לדרך. הענקנו תמיכה בקהילה ועל הדרך הרווחנו גם מסגרת חברתית לנו המתנדבות". מעבר לתמיכה ביולדות, עדי תרמה את כישוריה להקמת האתר האינטרנטי והמשיכה במעורבות הקהילתית גם בימי הקורונה, שבהם לא היו בישולים ומפגשים פנים אל פנים אבל הצורך החברתי היה עז בשל הבדידות שכולן חוו. "היום אני מהמארגנות של מאמאדייט. מפגשים שכונתיים של נשים להליכה, לשיחה, לישיבה בפאב. המפגשים זוכים להצלחה כבירה ומאחדים את נשות הקהילה. "הקורונה חידדה מאוד את הצורך וגם אנחנו ממציאות את מאמעטפת מחדש ומשנות את אופן הפעילות כדי להתאים לצרכים החדשים. לי זה מקום גם למפגש עם נשים איכותיות וגם מקור לסיפוק עצום".

ככה בלי תכנון וכמעט באקראי, הגיעה עדי לכאן והקימה עם בן זוגה בית מבוסס בונקובר. היא עובדת במשרה מלאה, אמא במשרה מלאה ומתנדבת במשרה קצת יותר ממלאה. ההתמודדויות עדיין שם, וגם אתגרים לא חסר, אבל החיוך הכובש של עדי הוא לא רק כלי להצלחה בקריירה שלה, אלא גם כח שמקדם בברכה נשים לתוך הקהילה בעיר.